כשתגובה לתקשורת הופכת לאירוע פרטיות: על גבולות המותר בפרסום מידע רפואי
- רו"ח גיא מונרוב
- 9 באוג׳
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 10 באוג׳
מאמר דעה בעקבות הכתבה שפורסמה במדור הבריאות של ynet על מותה המצער של מיקה אופיר-בכר ז"ל בגיל 21, והפער המשמעותי בין תגובת בית החולים לבין תגובת משרד הבריאות בכל הנוגע להגנת הפרטיות.
הכתבה שפורסמה ב-ynet על מותה המצער של מיקה אופיר-בכר ז״ל העלתה, מעבר לכאב האנושי, שאלה ציבורית חשובה: כיצד צריך מוסד רפואי להגיב כאשר מופנית כלפיו ביקורת פומבית, ומהם גבולות המותר כאשר התגובה נוגעת למטופלת, למצבה או לנסיבות טיפוליות אישיות?
על פי הפרסום, הובאו תגובות של שני גופים: בית החולים ומשרד הבריאות. ההבדל ביניהן בולט ומלמד. תגובת בית החולים התייחסה לפרטים הנוגעים למטופלת ולנסיבותיה האישיות; לעומתה, תגובת משרד הבריאות שמרה על מסגרת כללית וזהירה יותר, התמקדה בבדיקה ובכללים, ולא הרחיבה בפרטים אישיים. הפער הזה אינו רק עניין של סגנון. הוא ממחיש את ההבדל בין תגובה שמבקשת להתגונן באמצעות מידע לבין תגובה שמכירה בכך שמידע רפואי ואישי אינו כלי במאבק תקשורתי.
הזכות לפרטיות אינה נעלמת ברגע שמתרחש משבר
באירוע חריג המגיע לתקשורת נוצר לחץ טבעי להגיב במהירות, להציג עמדה ולשמור על אמון הציבור. אולם בתחום הרפואי קיימת מגבלה יסודית: גם תגובה נכונה עובדתית עלולה להיות פסולה אם היא כוללת מידע מזהה, או מידע שמאפשר לזהות מטופל במישרין או בעקיפין. לעיתים שילוב של גיל, מצב רפואי, מקום, זמן ונסיבות האירוע מספיק כדי לפגוע בפרטיות.
המשמעות היא שמוסד רפואי אינו יכול להתייחס לפרטיות כאל מכשול תקשורתי שיש לעקוף. עליו לראות בה חלק בלתי נפרד מהטיפול ומהאמון שניתן בו. דווקא ברגעי ביקורת עליו להוכיח שהוא יודע לשלוט בכוח שיש בידיו.
התגובה המוסדית: בין הגנה עצמית לחשיפת יתר
בית חולים רשאי כמובן להכחיש טענות, להבהיר תהליכים ולומר כי האירוע נבדק. אך גבול ברור צריך לעבור במקום שבו ההבהרה הופכת למסירת פרטים על אדם מסוים. גם אם הפרטים נועדו להציג תמונה מלאה יותר, וגם אם נדמה שהם “כבר ידועים”, עצם פרסומם על ידי הגוף המטפל מעניק להם תוקף, מרחיב את מעגל החשיפה ועלול להעמיק את הפגיעה במשפחה ובמטופל.
גם אם בני המשפחה בחרו להשתתף בכתבה ולספר את סיפורם, אין בכך כדי להעניק לבית החולים היתר עצמאי לחשוף מידע רפואי או אישי המצוי בידיו. הסכמה להתראיין אינה שקולה להסכמה לכך שהמוסד המטפל יפרסם מידע מתוך הרשומה, מתוך היכרות טיפולית או מתוך מערכותיו הפנימיות.
כך למשל, אמירות על טיפול ממושך, אשפוזים חוזרים או המשך טיפול לאחר שחרור אינן רק פרטים כלליים על מדיניות בית החולים. אלה פרטים אישיים־רפואיים על מטופלת מסוימת. גם אם הדברים נועדו להדוף טענה בדבר הימנעות מטיפול, לא היה נכון לחשוף אותם בתגובה פומבית.
התגובה הזהירה: כך נראית שמירה על כללי הפרטיות
לעומת זאת, תגובה של רגולטור או משרד ממשלתי יכולה וצריכה להתמקד במהות הציבורית: האם נפתחה בדיקה, מהם הכללים החלים, אילו צעדים יישקלו ומהן החובות המוטלות על מוסדות רפואיים. תגובה כזו יכולה להיות עניינית ונחרצת בלי לחשוף מידע רפואי אישי. היא מדגימה את העיקרון הנכון: שקיפות ציבורית אינה מחייבת שקיפות על חייו של המטופל.
מידע רפואי הוא מידע רגיש במיוחד
מידע רפואי מצוי בליבת הזכות לפרטיות, וחשיפתו עלולה לגרום נזק משמעותי לאדם ולאמון הציבור במערכת הבריאות. הדברים נכונים לא רק לגבי העברת מידע במערכות פנימיות, בדוא״ל או בענן, אלא גם לגבי הודעה לעיתונות, תגובה לכתב או פרסום באתר. ערוץ הפרסום משתנה; עקרון ההגנה נשאר זהה.
מה היה נכון לעשות?
תגובה נכונה במקרה כזה הייתה יכולה לכלול השתתפות בצער, הבהרה כי האירוע נבדק, התחייבות לשיתוף פעולה עם הגורמים המוסמכים והצהרה כללית על מחויבות לבטיחות מטופלים ולסודיות רפואית. היא לא הייתה צריכה לכלול פרטים רפואיים, פרטים משפחתיים, תיאור נסיבות אישיות או כל מידע שעלול לאפשר זיהוי נוסף של המטופלת מעבר למה שכבר פורסם.
מוסדות רפואיים צריכים לאמץ כלל פשוט: לפני כל תגובה תקשורתית על אירוע פרטני, יש לשאול האם המידע חיוני לצורך העניין הציבורי, האם הוא מצומצם למינימום הנדרש, האם הוא מנוסח ללא פרטים מזהים, והאם קיימת סמכות או הסכמה מתאימה לפרסומו. אם התשובה אינה ברורה — לא מפרסמים.
אמון הציבור נבנה גם באמצעות שתיקה נכונה
יש נטייה לחשוב שאמון הציבור נבנה באמצעות מסירת כמה שיותר מידע. במערכת הבריאות זה לא תמיד נכון. לפעמים אמון הציבור נבנה דווקא כאשר מוסד מוכיח שהוא יודע לומר: יש דברים שאיננו יכולים לפרט, מפני שחובתנו לשמור על פרטיות המטופל. זו אינה חולשה תקשורתית; זו אמירה ערכית ומקצועית.
המקרה שפורסם הוא תזכורת כואבת לכך שמאחורי כל כותרת יש אדם ולעיתים משפחה שלמה ברגע קשה. הזכות שלהם לפרטיות אינה מתבטלת משום שהאירוע הפך ציבורי. להפך: ככל שהחשיפה גדלה, כך גדלה חובת הזהירות של מי שמחזיק במידע.
בסופו של דבר, מערכת בריאות נמדדת לא רק באיכות הטיפול שהיא מעניקה, אלא גם בדרך שבה היא שומרת על כבודם של מטופליה כאשר מתרחש אירוע חריג והמצלמות מופנות אליה. תגובה אחראית אינה רק תגובה מדויקת; היא תגובה שמבינה שיש מידע שאסור להפוך לכלי במאבק על הנרטיב.
ולצד הדיון העקרוני והמקצועי, חשוב לזכור את הממד האנושי: אנו משתתפים בצער המשפחה ומאחלים לה שלא תדע עוד צער. למשפחות אחרות המתמודדות עם מציאות דומה אנו מאחלים כוחות, ליווי נכון, ובעיקר סוף טוב יותר.
לינק לכתבה שפורסמה ב Ynet:
