חקירה חשבונאית בתיק בימ"ש למשפחה

בחלק גדול מהתיקים בבתי משפט למשפחה נדרש המומחה הממונה על ידי ביהמ"ש לחשב את הזכויות הסוציאליות של הצדדים לצורך החלוקה. לעיתים נופל בחלקו של המומחה לנהל גם חקירה חשבונאית. בפוסט זה אתאר חקירה חשבונאית שביצעתי בתיק בימ"ש למשפחה.

בהחלטת ביהמ"ש בה מוניתי נדרשתי ליתן חוות דעת אודות כלל הנכסים מכל סוג שהוא שנצברו ע"ש הצדדים (כולל מוניטין עסקי ככל שקיים של שני הצדדים) מיום נישואיהם ועד למועד הקרע.

בתקופת צבירת הנכסים היה לבעל עסק למכירת מכוניות משומשות שפעל בשני מסלולים: מכירת מכוניות משומשות עבור חברת ליסינג וסחר במכוניות משומשות. האשה עבדה כשכירה.

הבעל הפעיל את העסק כעוסק מורשה, דהיינו הרווח נטו בסוף כל שנה דווח כהכנסה שלו בדוחות המס שלו. אציין כי העסק לא ניהל את הספרים הנדרשים לפי הוראות מס הכנסה לניהול ספרים, נתון שלא הקל על בדיקתי. הבעל הפסיק את פעילות העסק לפי דיווחו לרשויות המס בסוף שנת 2018.

לאחר משלוח טיוטת חווה"ד לצדדים הציגה האשה מספר שאלות.

אחת השאלות היתה מדוע לא קבעתי שווי מוניטין ליום הקרע. התשובה לשאלתה של האשה נעוצה בדרך חישוב שוויו של העסק, ואין זה משנה מהו מועד הקרע. שוויו של העסק בשני מועדי הקרע נקבע לפי ההתפתחות שלאחר תאריך הקרע. 

במקרה הספציפי בהליך זה, העסק הפסיק פעולותיו בסוף שנת 2018, ולכן שוויו של העסק הוא היתרה בחשבון הבנק, והתחשבות בתקבולים ובתשלומים שהתקבלו ושולמו החל מינואר 2019 , אולם הם מהווים חלק מפעילות העסק, כגון תשלומי משכורות לעובדים בגין דצמבר 2018, תשלומי מסים, תקבולים מחברת הליסינג ועוד.

בנוסף לכך האשה טענה כי הבעל פרע סכומים משמעותיים של המשכנתה על בית המגורים.

קבעתי כי פעולה זו לא משפיעה על חלוקת הרכוש בין הצדדים.

כדי להבין את קביעתי זו יש לבחון מה היה קורה אם הנתבע לא היה פורע את המשכנתה בסכומים המשמעותיים שפרע? שאלה היפותטית זו היא בהנחה שאי הפרעון לא היה מהווה הפרה של תנאי המשכנתה.

אם הנתבע לא היה פורע את המשכנתה היו לכך שתי תוצאות, שהם כלים שלובים:

• היתרה בחשבונות הבנקים היתה גדולה מהיתרה בפועל בסכומים ששימשו לפרעון;

• השווי הנקי של בית המגורים היה קטן יותר בסכום המשכנתה שלא נפרעה. ייתכן שהשווי הנקי של בית המגורים היה אף קטן יותר מהגידול ביתרה בחשבונות הבנק, שכן על יתרת המשכנתה שלא נפרעה היתה נצברת ריבית.

הבעיה העיקרית בה נדרשתי להכריע היתה לגבי היתרה בחשבון העסקי של הבעל.

האשה דרשה חצי מהיתרה בחשבון העסקי. הבעל טען כי היתרה בחשבון אינה חופשית לחלוקה, מאחר והיו לו התחייבויות בגין הלוואות שלקח מחברים שלו לפני תאריך הקרע.

כהוכחה להלוואות שהוא קיבל מחברים הבעל צרף לתצהירו הסכמים עם המלווים. הקוראים לא יופתעו לדעת שההלוואות מהחברים התקבלו במזומן.

הבעל אמר לי כי כל המלווים הגישו תצהירים על מתן ההלוואות. על כך כתבתי שבית המשפט מוסמך יותר מהח"מ לקבוע לגבי אמינותם של החברים המלווים. איני יכול לאשר או לשלול את מתן ההלוואות מהחברים, אבל ניסיתי לוודא את הטענות של הנתבע כי כספי ההלוואות שימשו לצורכי העסק.

לגבי הטענה של הבעל כי ההלוואות נתנו במזומן נשאלת שאלה בסיסית: מדוע אדם שרוצה לתת הלוואה, ואדם שרוצה לקחת הלוואה, לא יעשו את הפעולה ב"דרך המלך", על ידי העברה בנקאית או על ידי מתן שיק? לאדם סביר, ביצוע פעולה במזומן מצריך פעולה מיותרת; עליו לגשת לסניף הבנק שלו ולמשוך מזומנים, ובחלק מהמקרים בסכומים לא מבוטלים. לעיתים הבנק גם מחייב את פעולת משיכת המזומנים בעמלה מיוחדת. גם למקבל ההלוואה יש טרחה מיותרת. עליו להפקיד את המזומנים בחשבונותיו, אלא אם יש לו עסקאות בהן הוא משתמש במזומנים.

כדי לאשר או לשלול את טענתו של הבעל, דהיינו שהיתרה בחשבון הבנק אינה זמינה לחלוקה מכיוון ויש לו התחייבויות לחברים, בדקתי בחשבונות הבנק של העסק האם יש הפקדת מזומנים בסמוך למועדי קבלת ההלוואות.

בשלב הראשון בדקתי את הקבלות שהוציא העסק ללקוחותיו כדי לאתר את התקבולים במזומן.

כדי לבדוק את טענתו של הבעל לגבי קבלת הלוואות מחברים ערכתי רישום של כל התקבולים במזומן שקיבל העסק בשנים 2015 עד וכולל 2018, ורישום של כל הסכומים שהופקדו במזומן בחשבון העסק ובחשבון המשותף של הבעל והאשה. משלושה רישומים אלה הרכבתי רשימה מאוחדת שהגדרתי כ"תזרים מזומנים". את הרישומים של כל השנים לעיל איחדתי לרשימה אחת.

על פי הרשימה הנ"ל בדקתי האם בימים בהם נלקחו הלוואות על ידי הבעל היתרה בתזרים המזומנים המצטבר הרב שנתי היתה שלילית. לא מצאתי אף מקרה כזה.

דהיינו, לפי הבדיקה שעשיתי, לא היתה הצדקה לקבלת הלוואות לצורך הפעילות העסקית בסכומים שנטענו על ידי הבעל.

בדיקה נוספת שעשיתי היתה בדיקת היתרות בחשבון הבנק של העסק סמוך למועד קבלת ההלוואות.

בבדיקה זו התברר כי רק במקרה אחד החשבון העסקי היה ביתרת חובה (מינוס בחשבון) ואולי היתה הצדקה לקחת הלוואה. אולם גם במקרה זה, למרות שבחשבון הבנק היתה יתרת חובה, לא ראיתי הפקדות מזומן שיכלו להקטין את יתרת החובה ואף להביא את יתרת החובה לאפס.

לאור כל הנכתב לעיל, ובהיעדר הוכחות אחרות, לא קיבלתי את הטענה של הבעל כי מהיתרה בחשבון העסקי יש להפחית את ההלוואות שהבעל טען כי קיבל מחברים.

סוף דבר: בהיעדר חוו"ד נגדית וללא שנחקרתי על ידי ב"כ הבעל על חוות דעתי, כך כתבה כבוד השופטת מירה רום פלאי בפסק הדין (הדגשות הוספו על ידי הח"מ):

* רו"ח בועז יפעת מומחה בביקורת חקירתית ובכלכלה וחשבונאות משפטית.